פסק-דין בתיק ע"א 10064/02

השופט א' ריבלין:

1.          המשיבה - היא המערערת שכנגד - נפגעה בתאונת-דרכים בהיותה תינוקת בת חמישה חודשים בלבד. בית-המשפט המחוזי אמד את נזקיה, ובכלל זה את הפסדי ההשתכרות הצפויים לה בעתיד. בגין ראש הנזק הזה האחרון נתגלעה מחלוקת עקרונית בין הצדדים, והיא נוגעת לזכותם של קטינים שניזוקו עקב מעשה עוולה, לקבל פיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות העתידי שלהם בלא קשר לשייכותם למגזר, משפחה או מגדר מסוימים.

רקע

2.        רים אבו חנא, היא המשיבה 1 והמערערת שכנגד (להלן: רים אבו חנא או המשיבה), נפגעה כאמור בתאונת דרכים והיא בת חמישה חודשים. תביעת הפיצויים הוגשה באמצעות המשיבה 2 - אימה של המשיבה והאפוטרופסית הטבעית שלה (להלן: האם), בהסתמך על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). הדיון בפנינו - כמו הדיון בבית המשפט קמא - יוחד לשאלת גובה הנזק. 

            בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ח' פיזם) העמיד את נכותה הרפואית המשוקללת של המשיבה על 44% לצמיתות. מאחר ולמשיבה נכות של 5% שאינה נובעת מן התאונה, ראה בית המשפט לחשב את נכותה הרפואית על בסיס של 95%, ומצא לפיכך כי הנכות בגין התאונה עולה כדי 43.7%. בית המשפט פסק למשיבה סכום של 91,160 ש"ח בגין כאב וסבל, סכום גלובאלי של 100,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד וכן פיצוי בסך של 35,000 ש"ח בגין הוצאות הנסיעה לטיפולים הרפואיים. בגין הפגיעה הנוירולוגית הקשה שנגרמה למשיבה, שבעקבותיה - להערכת בית המשפט - היא "תיזקק לעזרה בלימודים וברכישת מיומנויות בחיים וכן עזרה כללית בגין נכותה", הוסיף בית המשפט ופסק לה פיצוי גלובלי בסך של 400,000 ש"ח.

3.        בראש הנזק של הפסד כושר השתכרות פסק בית המשפט קמא למשיבה, לאחר ששמע את טענות הצדדים בעיין זה, סכום  גלובלי, וכך הסביר זאת:

לדעתי, אין להגזים בהפחתת הפיצוי המגיע לתובעת בגין היותה בת כפר ריינה, או מחמת שרבות מנשות הכפר לא משתכרות מחוץ לעבודות הבית, שכן תנאי החיים עשויים להשתנות, וכן הנטייה המקובלת בעולם היא, להשוות עד כמה שאפשר את תנאי החיים והפרנסה של גברים ונשים (ע"א 685/79 אטרש נ' מעלוף ואח' וערעור שכנגד פ"ד לו (1) 626, 630). בכל זאת, ומאחר ואין כמעט כל נתון, שעל פיו ניתן להעריך את סיכויי ההשתכרות של התובעת, עדיף שאפסוק גם בראש נזק זה פיצוי גלובלי, בהתחשב בכך, שאין עדיין אינדיקאציות מה תחום התעניינותה של התובעת, מה תהא השכלתה, דרכה והכשרתה (שם, עמ' 630). אין מנוס מקביעת מפסיקת הפסד שכרה המשוער באופן גלובלי, תוך שאני מביא בחשבון את השכר הממוצע במשק, את השכר הממוצע בכפר ריינה, את הרקע הסוציואקונומי של התובעת וכן את המתח שבין גיל הפרישה מעבודה, שהוא 65 שנה, לבין האפשרות של שכירים מסוגים שונים להמשיך ולהשתכר עד גיל 70 שנה  ובהתחשב בהיוון.

           בית המשפט קמא הביא בחשבון האומדן את כל השיקולים הללו והעמיד את הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות של המשיבה על סך של 500,000 ש"ח. כמו כן, פסק לה הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים בסכום של 85,000 ש"ח. מסכום הפיצוי הכולל הפחית בית המשפט קצבת ילד נכה ששולמה למשיבה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בסך של 41,721 ש"ח. עם זאת, סבר בית המשפט כי בהתחשב בנכותה הרפואית של המשיבה, נראה כי היא לא תהא זכאית לקצבאות נוספות מטעם המוסד לביטוח לאומי, ולפיכך, מיאן להפחית סכום נוסף או להקפיא חלק מסוים מהפיצוי.

           פסק-דין זה הוא העומד ביסוד הערעור והערעור שכנגד.

4.       המערערות טוענות כי חלק מנכותה של המשיבה נובע מהזנחה טיפולית, אשר יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין חלק זה בנכות לבין התאונה. כיוון שכך, ולאור הראיות בנוגע למצבה של המשיבה, סבורות המערערות כי יש להפחית משיעור נכותה הרפואית. המערערות מלינות על גובה הפיצוי שניתן למשיבה בגין הפסד כושר השתכרותה לעתיד. לטענתן, הסכום שנפסק בראש נזק זה משקף, בפועל, אף כי לא במפורש, חישוב אקטוארי על יסוד השכר הממוצע במשק. השימוש בשכר הממוצע במשק כקנה מידה לאומדן השתכרותה האפשרית של המשיבה, כך סבורות המערערות, אינו הולם; לשיטתן, מקום בו ישנן ראיות אובייקטיביות ואינדיקציות ממשיות, אשר על פיהן ניתן לקבוע את פוטנציאל ההשתכרות הממשי של הניזוק, יהיו הן עדיפות, בהיותן משקפות את הנזק האמיתי שנגרם ומגשימות את העקרון של השבת המצב לקדמותו. המערערות גורסות כי בית המשפט קמא שגה בהתעלמו מהנתונים שהוכחו ביחס למשיבה, לאמור: "הרקע האישי-המשפחתי, הרגלי העבודה במיגזר אליו משתייכת המשיבה, והעיקר [מ]נתוני השכר הממוצע בכפר ריינה - מקום מגוריה של המשיבה".

           עוד טוענות המערערות, כי יש לבטל את הפיצוי שנפסק למשיבה בגין "אובדן הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים", וזאת בהעדר כל וודאות שהיא הייתה אכן משתלבת בעבודה כשכירה. גם הפיצוי בגין "עזרה בלימודים ועזרה כללית" גבוה יתר על המידה, לדעתן, משאין המשיבה זקוקה לעזרה, בתפקודיה היומיומיים, ברמה החורגת מן הסיוע לו היא זכאית במסגרת ציבורית, על-פי חוק חינוך מיוחד, תשמ"ח-1988. בנוסף, גורסות המערערות כי הטיפולים הרפואיים להם נזקקת המשיבה, ככל שהיא נזקקת, יכולים להינתן לה במסגרת הציבורית, מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, ועל-כן, לא הייתה כל הצדקה לפסוק לה פיצוי בראש נזק זה. אליבא דמערערות, שגה בית המשפט קמא גם עת דחה את בקשתן לנכות או להקפיא מסכום הפיצויים שנפסק את ערכן המהוון של קצבאות המוסד לביטוח לאומי, להן עשויה המשיבה להיות זכאית בהגיעה לבגרות, בהתחשב בנכויותיה.

5.      המשיבה (המערערת שכנגד) סבורה כי סכום הפיצוי שנפסק לה בגין הפסד ההשתכרות נמוך מכפי שהיה נפסק לו היה בית המשפט נסמך על חישוב אקטוארי המבוסס על השכר הממוצע במשק. לדידה, אחד השיקולים שעמד לנגד בית המשפט - ההתחשבות בשכר הממוצע בכפר מגוריה - הנו שיקול זר, הנוגד את עקרון השוויון. עוד טוענת המשיבה, כי שיעור נכותה התפקודית גבוה משיעור נכותה הרפואית, וכי היה על בית המשפט לחשב את הפסד השתכרותה עד הגיעה לגיל 70. המשיבה קובלת על הפיצוי הנמוך, לדעתה, בסך 400,000 ש"ח, שנפסק לה בגין עזרת צד ג'. סכום זה, לדבריה, אינו משקף את העזרה לה נזקקה מאז התאונה ועד היום ואת העלייה בצרכיה בעזרה ובהשגחה. המערערת מוסיפה וטוענת כנגד גובה הפיצוי שנפסק לה בגין הוצאות הניידות המוגברות להן היא נדרשת. אשר לניכויי קצבאות המוסד לביטוח לאומי, סבורה המשיבה כי "רק במידה ובית המשפט היה מחשב את הפסד השתכרותה המלא בעתיד לפי בסיס חישוב של השכר הממוצע במשק, או לכל הפחות 75% מגובה השכר הממוצע במשק, רק אז היה מקום להפחית באופן רעיוני שווי גמלת נכות כללית", וכי "רק באם יתקבלו טענות התובעת לענין החישוב, יתקבלו טענות הנתבעות לענין הניכוי".

6.        כאמור, במרכז המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות בעתיד. בעניין זה כרוכה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, המצריכה את התייחסותנו. בסוגיה זו סבור אני כי דין הערעור שכנגד להתקבל. כן מצאתי כי יש להורות על הקפאת סכום מתוך הפיצויים, בגין גמלת נכות צפויה, כפי שלמעשה מוסכם על הצדדים בהינתן השינוי בחישוב הפסדי ההשתכרות. ביתר הסוגיות אין לטעמי מקום להתערבותנו. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנות אליהן הגיע לפי החומר שהיה בפניו, העדויות שנשמעו והראיות שהובאו. לא מצאתי כי מסקנותיו, ובפרט אלה שנסמכו על אומדן גלובאלי, מצריכות התערבות.

הפסד השתכרות: עקרונות כלליים

7.        ראש הנזק של הפסד ההשתכרות משמש, תכופות, מרכיב מרכזי בפסיקת הפיצויים בגין נזקי גוף. בבואו לשום את הפיצוי בגין ראש הנזק הזה נדרש בית המשפט להעריך את יכולת ההשתכרות של הנפגע קודם לתאונה, לבדוק את חומרת הפגיעה בנפגע ואת השפעתה על יכולת השתכרותו, ולפסוק סכום המשקף את הפער שנוצר בשל התאונה בין כושר ההשתכרות עובר לתאונה לבין זה שנותר בידי הנפגע לאחר התאונה ומחמת התאונה. קביעת דמי הנזק בראש נזק זה מחייבת את בית המשפט להביא בחשבון נתונים ותחזיות: נתונים בדבר כישוריו, נסיבותיו ועיסוקיו של הניזוק קודם לתאונה וקודם לפסק-הדין, ותחזיות באשר לנזקים הצפויים לו בעתיד. תחזיות אלה מתייחסות, עתים, גם לעבר, לאמור: מה היתה, אלמלא התאונה, רמת השתכרותו של הניזוק בתקופת שמיום התאונה ועד יום פסק-הדין. ובכל הנוגע לעתיד - יש לבחון מה שכר היה צפוי לו לניזוק בתקופה שראשיתה ביום פסק-הדין וסופה בתום תוחלת גיל העבודה של הניזוק. תחזיות אלה, לרבות התחזית בדבר עצם גיל העבודה, הן שהביאו את בית המשפט לומר, כי "בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומישאלות-לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני-נביאים" (דברי המשנה לנשיא (אז השופט) מ' חשין בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802).

           שומת הנזק בגין ראש הנזק של אובדן כושר השתכרות אינה פשוטה אפוא. לא אחת היא ספקולטיבית. להון האנושי אין מחיר שוק. בית המשפט נדרש, כאן כמו בראשי נזק אחרים, לשוות לנגד עיניו מאזני צדק כפולים - מאזנים חיצוניים ומאזניים פנימיים. על כף אחת של המאזניים החיצוניים מונחת משקולת "אלמלא", הבוחנת את מצבו של הניזוק אלמלא התאונה. על הכף האחרת של המאזניים החיצוניים מונחת משקולת "עקב", הבוחנת את מצבו של הניזוק עקב התאונה. מטרת הפיצוי היא לעיין את המאזניים. לשם כך יש להביא בחשבון גם את נטייתם של המאזניים הפנימיים, המתפצלים מכף ה"עקב" שבמאזניים החיצוניים. על הכף האחת של המאזניים הפנימיים מונחת משקולת ה"הפסד". יש לבדוק את הפסדיו של הניזוק עקב התאונה. על הכף האחרת מונחת משקולת ה"רווח". יש לבחון את היתרונות ואת "הרווחים" שצמחו לניזוק - אם צמחו - עקב התאונה. שקילה זו ערלות לב יש בה שהרי הלב היה מבקש "לא מעוקצך ולא מדובשך" - אך מגבלות הפיצוי, בכסף, את שאינו תמיד שווה כסף, הן המצוות עלינו לשקול את חסרון הכיס ואת היסף. שקילת ההפסד והרווח, שנגרמו לניזוק עקב התאונה, נותנת תמונה שלמה של מצבו הבתר-תאונתי של הניזוק, ומאפשרת העמדתו אל מול מצבו של הניזוק אלמלא התרחשות התאונה. או-אז, ניתן יהיה לפסוק לניזוק סכום שישיב למקומו את האיזון שנפגע בעקבות התאונה (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 511-510).

8.        דימוי המאזניים אינו בא אלא לשקף את התכלית החשובה של הפיצוי בדיני הנזיקין, לאמור: השבת מצבו של הניזוק לקדמותו. אמנם "השבת המצב לקדמותו" כפשוטה אינה אפשרית, אך יש בהצבת תכלית זו כדי לבטא את השאיפה להעמיד את הניזוק, ככל הניתן באמצעים כספיים, במצב בו היה נתון אלמלא מעשה העוולה (ראו א' ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט (1983) 243, 251-249). עמדה זו מבוססת, בין היתר, על גישת הצדק המתקן (Corrective Justice), לפיה דיני הנזיקין נועדו לפצות על עוולותיו של פרט אחד כלפי אחר, תוך שימת דגש על האחריות האישית של המזיק לפצות את הניזוק בגין ההתנהגות שגרמה לנזק (לדיון בגישת הצדק המתקן ראו Jules L. Coleman, "The Practice of Corrective Justice" Philosophical Foundations of Tort Law (David G. Owen, Editor, 1995) 53; Ernest J. Weinrib, The Idea of Private Law (1995); George P. Fletcher, "Fairness and Utility in Tort Theory" 85 Harv. L. Rev. 537 (1972)). התפיסה היא כי נזקו של הניזוק - ולא התנהגותו או יכולתו של המזיק - הוא המכריע בקביעת הפיצויים. "הפיצוי נקבע על-פי הנזק, שבגינו מוטלת אחריות. ביסוד הפיצוי עומד הנזק, אותו יש להעריך ולכמת. צרכיו של הניזוק - ולא יכולתו של המזיק - הם העומדים ביסוד הערכת הנזק בנזיקין" (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). הפיצוי הוא סעד "תרופתי" ולא עונשי. הוא נועד להסיר את הנזק ולהיטיבו (ברק, במאמרו הנ"ל, בעמ' 246). תפיסות יסוד אלה מתוות את הדרך גם בפסיקת הפיצויים בראש הנזק של הפסד כושר השתכרות.

9.        ביסוד הפיצוי בדיני הנזיקין ניצבת התפישה האינדיווידואלית. "ביסוד הערכת הנזק ומתן הפיצויים בנזיקין עומדת הגישה האינדיווידואליסטית. דיני הערכת הנזק בנזיקין אינם מבוססים על גבול סטטוטורי עליון או על גבול סטטוטורי תחתון לשיעור הפיצוי... הדין מבוסס על התמקדות בנזק האינדיווידואלי שהתרחש לניזוק, ואשר לגביו אחראי המזיק, ובצורך להשיב את מצבו לקדמותו" (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). על-כן, הפסד ההשתכרות של הניזוק נקבע על-פי ההשתכרות האינדיווידואלית שלו. בהסדרים סטטוטוריים מיוחדים, כמו חוק הפיצויים, הונהגה, בד בבד עם הטלת האחריות המוחלטת, שיטה "תעריפית", הקובעת תקרה לבחינה האינדיווידואלית. ודוק: מתחת לתקרה, ממשיכה לשלוט, ככל שמדובר בפיצוי בגין הפסד השתכרות, הגישה האינדיווידואלית (ראו סעיף 4 לחוק הפיצויים והשוו להסדר הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, הנקבע כולו לפי מודדים אובייקטיביים-טכניים - ע"א 235/78 הורנשטיין נ' אוהבי, פ"ד לג(1) 346; ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817).

           נקדים ונאמר, כי התפיסה האינדיווידואלית אינה גורעת מן ההיתר לסמוך, במקרים המתאימים, על "הנחות עבודה", שאינן אלא חזקות עובדתיות שנתגבשו מכוח ניסיון החיים, והן מתבססות, בין השאר, על נתונים הסתברותיים-סטטיסטיים, על המציאות המשפטית ועל המציאות הכלכלית. בין החזקות האלה ניתן למנות את חזקת ההמשכיות לגבי טיב העיסוק ומקום התעסוקה של הנפגע, את חזקת התלות של קטינים ובני זוג - אשה וגבר - באחר לצרכי קיום ופרנסה, את חזקת גיל הכניסה לשוק העבודה ואת חזקת גיל הפרישה מעבודה, את החזקות בדבר תוחלת החיים הרגילה ואת החזקות העובדתיות בדבר רמת השכר "הרגילה". חזקה זו האחרונה מקרבת אותנו אל הסוגיה שבפנינו.